השתתפתי אתמול בקטע הרכיבה השלישי של "חוצה ישראל – מסע לזכר הנופלים במלחמת לבנון השניה". מעבר להנאה הקשורה בעצם הרכיבה במסלול הזה, אשר אמור להביא אותנו מראש הנקרה לאילת בתום 17 קטעי רכיבה, תוך שהוא מכסה חלק נכבד ממפת הרכיבה בארץ, אני רוצה לדבר על הנושא העומד בבסיס הפרוייקט – רכיבה לזכר הנופלים במלחמת לבנון השניה – אשר בחשיבותו ובעוצמתו מאפיל על כל שאר הדברים. מלכתחילה, הפרוייקט התחיל בצורה מאוד מינורית. יוזם ומוביל הפרוייקט, אבי מור, ביקש להוסיף מימד נוסף לפעילות של הרכיבה, מימד ערכי של הזדהות עם משפחות הנופלים במערכה האחרונה. מטבע הדברים, לא הייתה כאן כל כוונה לפרסם את העניין ברבים אלא לשמור אותו כפרוייקט צנוע, של קבוצת רוכבים מצומצמת, אנשים מכל גווני הקשת והמפה הפוליטית, אשר בוחרים בדרך הזו כדי להביע את הזדהותם עם המשפחות ששילמו את המחיר הכבד של אובדן יקיריהם במלחמה האחרונה. באופן מקרי נוצר קשר עם אחת ממשפחות הנופלים, אשר התלהבה מאוד מהפרוייקט והפיצה את הידיעה עליו בקרב משפחות נוספות, מה שגרם לכך שמעגל המעורבים בפרוייקט הולך ומתרחב מקטע לקטע.

קשה להבין את החשיבות של הפרוייקט הזה עד אשר נפגשים עם המשפחות. עבורנו, זוהי פעילות פנאי מהנה, שאנחנו עושים באופן רגיל, פרט לתוספת הצנועה של הזכרון וההנצחה שבעצם העלאת שמות הנופלים וחיבורם לפרוייקט. אבל עבור המשפחות זוהי יוזמה כנה ואמיתית של קבוצת אנשים לזכור ולשמר את זכר יקיריהם, יוזמה שלא באה מתוך חובה או רצון להפיק טובה כלשהם, אלא אך ורק מתוך הזדהות כנה ואמיתית עם כאב המשפחות. עצם הזכרון הוא הדבר החשוב ביותר מבחינתן; העובדה, שאנחנו לא שוכחים את הבנים שנפלו אלא מחברים ומקשרים אותם לחיי היומיום שלנו. ההתחברות של המשפחות לפרוייקט וההתרגשות שממלאת אותם מעצימה ומחזקת כל אחד מאיתנו, בבחינת באנו לתת ויצאנו מקבלים. בכל קטע רכיבה מתקיים טקס זכרון קצר באחת האנדרטאות שלאורך המסלול, אשר במהלכו לצד הקראת ה"יזכור" ורשימה חלקית של שמות הנופלים, להם מוקדש קטע הרכיבה, אנו שומעים מפי המשפחות סיפורים קטנים מחייהם ומהווייתם של הנופלים. כך, למשל, שמענו על עידו, אשר לטקס סיום התיכון צבע על סדין את המילים we are free, סדין שהפך לדגל הפרטי שלו ואשר ליווה אותו לכל אשר הלך, עד הנפילה בקרב. ושמענו על רועי, שעסק בכתיבת שירים וסיפורים, ששיר אחד מהם – העוסק באסון המסוקים – הוקרא על ידי אימו במהלך טקס הזכרון שקיימנו אתמול באנדרטה לאסון המסוקים בכפר סירקין. ושמענו על עומרי הטנקיסט, שנפל ביחד עם עידו, ועוד נשמע על לוחמים נוספים, שחייהם נגדעו בצורה כל כך טראגית וכואבת. והחיבור הזה שביננו ובין המשפחות יוצר משהו חזק לאין שיעור לעומת כל מה ששיערנו מלכתחילה. מן תחושה שאנחנו מתחברים לנופלים ושהם הופכים לחלק מהרכיבה שלנו ושהנה עידו, עומרי, רועי וכל האחרים מתחברים ומצטרפים אלינו ורואים את הארץ דרך העיניים והרגלים שלנו.

לשמחתנו, מה שהתחיל כפרוייקט קטן של משוגע אחד לדבר הולך ומכה שורשים, הולך ומתרחב. רשימת המשתתפים ברכיבה הולכת וגדלה, כמו גם המשפחות שמלוות את המסע, אם בידיעה, אם בהשתתפות בטקסים ואולי בהמשך גם ברכיבה עצמה ואם בנטילת חלק פעיל בארגון אירועים נוספים לאורך המסע. וכך, בלי לתכנן ולהתכוון יותר מידי, הולך ומתרקם, הולך ומתחזק, הקשר שלנו עם משפחות הנופלים, עם אותם אנשים יקרים ששילמו מחיר כבד כל כך עבור כולנו, ואיתו המסר שלא שכחנו, לא שוכחים ולא נשכח!

זה לא פשוט לחבר פעילות של הנאה צרופה כמו הרכיבה לנושא האובדן והשכול, שמעורר באופן טבעי אצל כל אחד מאיתנו כאב ורצון להדחיק ולשכוח. גם הנגיעה בשכול אינה פשוטה; קשה לדעת איך מטפלים ואיך נוגעים באנשים ששילמו את המחיר הנורא של האובדן. החשש הוא שכל מה שנעשה ייראה מאולץ, פאתטי ואולי אפילו מתנשא, שהרי מי אנו ומה יש בידנו לתת לאנשים שנקרעים יום יום שעה שעה תחת משא הכאב הזה, הכבד מכול. אלה חלק מהחששות שליוו אותי בתחילת הפרוייקט ואני שמח שהם התפוגגו מיד עם המפגש הראשון עם המשפחות. השמחה והאושר שממלאת את המשפחות מעצם זה שאנחנו זוכרים ומוקירים את הבנים ומעצם זה שאנחנו לא באים ממקום של מילים גבוהות, כדי לצאת ידי חובה, אלא ממקום פנימי ואמיתי של אנשים שמרגישים צורך להביע את הקרבה, ההזדהות והאהבה למשפחות, הם כל כך חזקים, שהם ממלאים ומחזקים אותנו להמשיך ולטפח את הפרוייקט הזה ואולי להפוך אותו למשהו קבוע על מפת הרכיבה בארץ.

אני מקווה, שהפרוייקט הזה ידרבן רבים אחרים להוציא לפועל פרוייקטים נוספים, שמקדמים נושאים ערכיים כאלה ואחרים. אני חושב, שהקהילה האיכותית ההולכת ומתגבשת סביב פעילות הרכיבה בארץ יכולה להיות ראש חלוץ בקידום ושיפור איכות החיים בארץ ובהעברת מסרים של אהבה למדינה ולזולת, מסרים שקצת הולכים ונשחקים במציאות הצינית והחומרנית שאנו חיים בה.

ומילת תודה אחרונה, לסיום, לאתר "גרופי" ולמנהליו. הפרוייקט "חוצה ישראל – רוכבים לזכר הנופלים" מתקיים, אומנם, באתר אחר, ואני יודע שבעבר היתה מעין מתיחות בין שני האתרים (קשה לי להבין למה וזה גם לא כל כך מעניין אותי). בכל זאת ראיתי שמנהלי "גרופי" אפשרו בעבר לפתוח שרשור ביחס לפרוייקט הזה, מה שראוי להערכה. אני מקווה, שהפרוייקט המדובר, שאין לו שום צבע וזהות מבחינה פוליטית, מסחרית או אחרת, יהווה גשר שמחבר ומקרב בין כולנו ואפילו יצליח לסלק כל מתיחות,אם היתה, בין אתרי הרכיבה השונים.