שלום למשפחות השכולות, לחברי דבוקה ולמשתתפים במסע חוצה ישראל.

ברצוני לשתף אתכם בכמה תחושות אישיות לגבי מסע זה.

עושה הרושם שלאחר הטקסים רבי הרושם, המפגשים עם המשפחות, השיחות ברכיבה בשבילים ובצל העצים, לגבי משמעות מסע זה , כבר לא נותר דבר לומר.

בכ"ז מספר מילים.

הכרת הארץ באמצעות רכיבות האופניים הינה למרביתנו דרך חיים. יחד עם זאת,

המחשבה שמלווה אותי מאז התחיל מסע זה ולא רק במהלך הטיולים של המסע , הינה המחשבה ש "אני רוכב בזכותם !"

אינני יודע אם ישנם דברים שיכולים להאמר שיכולים להפחית את הכאב הבלתי אפשרי, אבל חשוב לי שההורים ידעו כי ישנם עוד אנשים שמאמינים כי הם רוכבים, חיים, חוגגים, עובדים, נחים, חיים, בזכות הבנים שלהם !!! 

בזכות מסע זה המחשבה על הבנים שלא איתנו מלווה אותי לא רק ברכיבות אלא בדברים היומיומים הפשוטים ביותר. הדברים שאנו חווים והם לא.

אבי, אני מעוניין להודות לך על שהענקת לנו את הזכות להשתתף במסע שעם כל קטע הופך לחוויה רוחנית אדירה לכולנו.

יענקלה