לטרון- רוכבי אופניים ממטולה לאילת.

מסע זכרון

היה לי בן שקוראים לו נועם גולדמן.

נועם היה קודם כל יפה תואר ואחרי כן היה גיבור.

הוא קודם כל היה חכם ללא גבול, ואחרי כן היה לו קשה להיות מאושר.

הוא קודם כל אהב כדורגל ואנשים ואחרי כן אהב פילוסופיה ופוליטיקה בינלאומית.

למה הוא היה גיבור?

כי בגיל 27 בסיום הבחינות לתואר ראשון בכלכלה וחשבונאות באוניברסיטת תל אביב, תוך כדי הכנות לתחילת סטג` במשרד סומך חייקין בתל אביב, הוא מקבל צו קריאה למלחמה. הוא מחכה לצו הזה מה 12 ליולי. הוא עוזב את חייו בתל אביב ויוצא לגבול הצפון כשבכיסו פתק רשום בכתב ידו.

" מכמה אמיתות מתחמק בן אנוש

בעוד הוא מכלה את מכסת החיים שהוקצתה לו ?

האין האמת על פחדנותו אחת העיקריות ?

כמה התחכמויות כוזבות אתה נוקט יום יום

כדי להסתיר מעצמך את העובדה שאתה פחדן".

ציטוט של הסופר אוגוסטו מונטרוסו, נמצא על גופו של נועם מוכתם בדמו.

אנחנו עומדים ליד האבנים ענקיות, 

אבני ההסטוריה הרוחנית של מדינת ישראל ועם ישראל. ורואים שמות של אנשים. שמו של בני היקר שטיפס מילדות על טנקים כאן בלטרון כשאבא שלו הטנקיסט רצה לפגוש כאן את שמות חבריו שנפלו במלחמת יום כיפור ב 73.

אנחנו בנים להורים ניצולי שואה ששרדו ועלו לישראל וכך חינכו אותנו.

אנחנו בחרנו להמשיך ולחיות פה וחינכנו ילדינו לחיות פה, וגם למות.

פוגשים את שמות חבריו לטנק: ניר כהן מרעות, הנהג שנקבר ביום הולדתו ה 23

נמרוד שגב הטען קשר בן ה 29 אב לבן פעוט שחזר מבית החולים ליחידה ועלה לטנק, גלעד שטוקלמן מתמרת מפקד הטנק שחזר בטיסה מניו יורק. כולם היו גיבורים כי רצו להיות על הטנק הזה הספציפי.

אנחנו רואים כאן גם את שמות בניהם האהובים של חברינו: איתמר צור בנם של יואב וצפי מבאר טוביה, שהיינו בבית הוריו לביקור ניחומים ביום בו נועם נהרג, ושמו של צור זרחי מנהלל שנהרג ביום בו מינה ונחום הוריו היו עימנו לנחמנו. צור נועם צור.

חייו של אדם תמיד הולכים מהפרטי אל הלאומי. מעולמו האישי האינטימי- הוריו, אחיו חיות הבית שלו, הספרים, הריחות, ההרגלים החברים, ממחשבותיו ותשוקותיו,  מהעולמות הכמוסים והסודיים החוצה אל המרחבים והמישורים האין סופיים.

בחוץ הוא נפגש עם הלאום. הוא פוגש את משמעות חייו. ואת משמעות מותו.

לא בטוח כי נועם בחר להגיע לרגע בו הוא חרוט על אבני ההסטוריה שלנו כמי שנפל במלחמת לבנון בקיץ 2006. למעשה כמעט ברור כי חיפש דברים הרבה יותר מורכבים ורוחניים. אבל ברגע שקוראים לו להילחם הוא יודע כי מבחינה רוחנית הוא מוכן לרגע הזה. הוא מוכן לו עד כדי כך שהוא יודע כי הוא מפחד וגם יודע כי יש לו כוח.

הוא מתעקש להישאר ולהיות על הטנק כתותחן במספר משימות בזמן שאנשי צוות הטנק מתחלפים מדי פעם. הרי לקח איתו מספיק כדורי קפאין כדי להישאר ער בלילות ובימים.

אנחנו משתגעים מדאגה והוא שולח לנו מסרים סלולריים מרגיעים. הוא פוחד, הוא פוחד ועכשיו אני חייבת להגיד זאת כי בפעם הקודמת אמרתי שאינו פוחד שיוצא לקרב בלב שלם. הכל נכון.

הפרטי נכון והוא הפחד

והלאומי נכון כי הוא הגבורה

הפרטי והלאומי מהדהדים חזק בליבו.

ועכשיו הוא פה ועכשיו הוא בכל מקום,

הוא בלבבנו הפרטי והוא באבני ההיסטוריה של הלאום.

הקיר והשמות החקוקים עליו הם ההנצחה הלאומית.

המסע שלכם הוא פעולה נהדרת של הנצחה פרטית.

יש במסע שלכם חיים ויש בו פעולה המעודדת את הזכרון- זכרון הנופלים.

תודה לכם.