פרק 6 במסע חוצה ישראל נשלם לו אתמול. כמו עלילה מרתקת, שבה נפרשים ונחשפים נופי הארץ, שלב אחר שלב, פרק אחר פרק, כך המסע הזה. חוף הים בצפון נושק לגבעות הגליל התחתון ואלה גולשות אל עמק יזרעאל. משם הדרך מתפתלת ועולה על הגבעות הפסטורליות של הרי מנשה אשר נפרדים מאיתנו לטובת מישורי השרון ושדותיהם. יישובי המרכז חולפים ביעף והנה אנחנו כבר בערוץ הירקון וחבל מודיעין. מתנשפים קשות בהרי ירושלים ואלה מובילים אותנו ביד נאמנה אל הכרמים והשדות של בית ג`וברין וחבל לכיש. אך זה יצאנו לדרך והנה אנחנו כבר בדרום הר חברון. האדמה הכבדה של הצפון והשפלה מחליפה פניה לאדמת חוואר בהירה. אי אפשר לטעות – אנחנו בפאתי הנגב; בקעת באר שבע ורמת ערד, על אותם ישובים ושדות מעטים, המתאמצים להכות כאן שורש חרף האדמה הקשה. לפני שבועות לא רבים עוד שמענו את גלי הים המתנפצים על הנקרות בצפון והנה אנחנו כבר במבואות הנגב והמדבר. כל סיום במסע הזה הוא התחלה חדשה של הפרק הבא. כל חבל ארץ נושא איתו את המראות, הריחות והטעמים המיוחדים שלו וכולם ביחד מתחברים לפסיפס מלהיב ומרתק, שרק גורם לך לרצות להמשיך ולדווש במסע הנפלא הזה ולא להחמיץ ולו גם קטע קטן אחד.

ועם המראות הקסומים שנגלים אליו במסע הזה, אנו נחשפים לצד אחר, עצום וחזק לאין שיעור, הצד האנושי. אנחנו נחשפים אליו מתוך תהומות הכאב והסבל של משפחות הנופלים במערכה האחרונה. כל פרק במסע מתחבר אל פנים ושמות של בחורים נפלאים, שחייהם נגדעו בטרם עת. מי שהיו עבורנו שמות חסרי פנים ברשימה ארוכה ודואבת, לובשים חיים וממשות ונצרבים בתודעתנו. החיים של עידו ועומרי ויהונתן ונועם וניסן וגיא ובן וליאור נפתחים אלינו טפח אחר טפח. לא עוד שמות רחוקים מארץ לא נודעת, כי אם בני לווייה קרובים ואהובים במסע המתגלגל הזה. הנה הדגל של עידו, השיר של עומרי, החיוך של ניסן, יהונתן במדי צבא וגיא מעופף באופניים, כולם כאילו חוברים יחד, מתלכדים לממשות היולית, כאילו הם איתנו, כאן ועכשיו. ולא קל הוא המפגש הזה. כל פעם הלב נרעד והנשמה נזעקת כאשר אנחנו מתוודעים אל חלל נוסף ברשימה הארוכה הזו. בחורים צעירים יפי מבט וטהורי לב, לוחמים עם איכויות נהדרות, מלח הארץ, צעירים שעמדו בפתח החיים, שאהבו את החיים ובחרו בהם והנה הכל נגדע לבלי שוב. הלב נקרע ומסרב לקבל שהבחורים הנהדרים האלה כבר לא איתנו, שהם נפרדו מאיתנו לבלי חזור. בכל מפגש כזה, בכל חשיפה כזו, נדמה כאילו הפצע הדואב בגוף, פצע השכול, נפער מחדש והוא מפנה מקום לחלל נוסף, מצרף אותנו לחבורת הנופלים, אשר נצרבת עמוק בתודעתנו והופכת להיות חלק בלתי נפרד מהווייתנו וקיומנו. נופי הארץ מתקשרים עכשיו לפנים, שמות, מראות וזכרונות של אותם בחורים, שאיתם נפגשנו במסע המופלא הזה. לא זכינו לראות אותם בחייהם, אבל, לעיתים, אני מרגיש שהחוויה הזו קרבה אותם אלינו יותר מאשר אנשים רבים שנמצאים כאן איתנו בחיי היומיום. במפת הארץ הפרטית שלי, שבה אני מסמן נקודות ציון בולטות, יש עכשיו פינות השמורות לעידו ועומרי ויהונתן ונועם וניסן וגיא ובן וליאור וחבריהם. תל גימזו הוא לא רק תל, הוא גם הפינה של יהונתן, כמו שתל לכיש, הפך להיות הפינה של גיא וניסן. וכך הלאה, פני הארץ לובשים את פני הנופלים, האדמה מחבקת את בניה שאינם.

זה לא סוד שהמוזיקה היא חלק חשוב בחוויית הרכיבה שלי. מי שרכב בקרבתי לא יכול היה שלא לשמוע את קולות נגן המוסיקה שבוקעים מתוך תרמיל הגב. בתוך הרפרטואר המוזיקלי שלי יש ייצוג מכובד למה ששימנו הגדיר באחת הרכיבות כ- "שירי דכאון" והביע תמיהה "איך בכלל אפשר לרכב כששומעים שירים כאלה". אחד השירים, שנכנס היטב להגדרה הזו של שימנו, ומאוד אהוב עלי הוא "תפילת האמהות" בביצוע של גליקריה. ברכיבה הקודמת, קטע 5, מעט אחרי הטקס בתל גימזו עם הוריו של גיא ומשפחתו של ניסן, השיר הזה, כמו בצירןף מקרים מכוון על ידי יד נעלמה, חזר והתנגן. השיר הזה, שתמיד ריגש אותי, לבש עכשיו ממשות ומשמעות מיוחדת. תפילת האמהות היא לא סתם שיר מרגש, היא החיים של כל האמהות המדהימות שפגשנו לאורך המסע הזה. לכל אמא תפילה מיוחדת לה, כל אמא שוזרת את מילותיה בדרכה שלה, אבל כולן חזקות ועצומות, ואהבתן לבניהן – אהבה שנקטעה ע"י מציאות חיים אכזרית – האהבה הזו מטלטלת ומרעידה את כל מי ששומע אותן, את כל מי שעד לכאבן. ומתוך צער הפרידה והכיסופים האינסופיים לבן שלא ישוב, עולה וזועקת התפילה, התפילה שאין שניה לה, תפילת האמהות, תפילת האבות, תפילת הבנים ותפילת האהובות, "לא עוד!".

השיר של גליקריה מסתיים בשלוש שורות נוקבות:

חיי אדם מול החלטות מלמעלה
עכשיו יושבים פה ואומרים לי "תמשיכי הלאה"
ו"נזכור לנצח. את נתת לנו את כל מה שהיה לך"

שורות פשוטות, אשר מקפלות בתוכן את כל הכאב, התסכול וחוסר הצדק של נושא השכול. כולנו כואבים את כאב השכול, אבל חלקנו משלמים את המחיר הזה עד תום; אותם אמהות ואבות אשר המציאות קרעה אותם מבניהם האהובים. אנחנו חיים את חיינו הרגילים והם נאלצים להתמודד יום יום שעה שעה היא מציאות, שאי אפשר לקבל או להשלים איתה. כמה אהבה והשקעה ומסירות וטיפוח נדרשים לגדל בנים נפלאים כל כך והנה הכל נמחה במחי יד זדונית ומרושעת. וככל שנרצה לסייע ולהקל, המילים שלנו פשוטות ועירומות והן מתבטלות ומתפוגגות מאליהן אל מול הגדול והנורא שבאסונות החיים, אובדן הבן. האמהות והאבות האלה צריכים לקום כל בוקר ואל מול אוקיינוס הצער, המאיים לטרוף ולהטביע את החיים, הם נדרשים לאזור כוחותיהם "ולהמשיך הלאה". אנחנו רואים אותם בכאבם, אנחנו רואים אותם בצערם, אבל אנחנו גם רואים אותם בכוחם ובעוצמתם, אנחנו רואים אותם בנחישותם להמשיך לקיים את החיים האלה, להמשיך הלאה, להמשיך לחיות, לאהוב ולהאמין, לדבוק בחיים שהבנים היקרים שילמו בעבור כולנו.

אנחנו לא נגיד לכם "להמשיך הלאה". המילים שלנו קטנות וריקות. אתם יודעים זאת טוב מאיתנו. אנחנו רק נבטיח לכם שאנחנו נמשיך הלאה במסע הזה לאורך הארץ, מסע של גילוי והתגלות. ובמסע הזה אנחנו נוצרים וחובקים אל תוכנו את בניכם היקרים, מחברים אותם אל רגבי האדמה ואל נשמתנו. אנחנו נראה אותם מחייכים אלינו מתוך פריחת הכלניות וצמיחת האלונים, נשמע אותם עם ציוץ הציפורים ונישא אותם איתנו בנתיבי הארץ. אנחנו נמשיך הלאה והם איתנו.