|
|
כותב ההודעה: odedy
נושא: כמה קטן עולמנו
ההודעה:
באחד מימי מלחמת לבנון השניה, בשעת ערב, הייתי בדרכי מהעבודה הבייתה. ברדיו שודרה תכנית ובה שוחח המנחה עם מאזינים. התנהלה שיחה מיוחדת בין המנחה לבין אמא,שבנה, חייל בגולני, נמצא בחזית. האמא סיפרה על בנה, על מקומו בחייה ועל הקשר המיוחד שיש לה עם בנה. היא כל כך דאגה לו וכל כך ביקשה שישמור על עצמו ושלא יקרה לו כלום. וגם מבורא עולם ביקשה שישמור עליו. אני כל כך פוחדת, אמרה.
תוך כדי שיחה התברר כי היום הוא יום הולדתו של עומרי וכי זוהי הפעם הראשונה בה לא יחגגו ביחד. המנחה הפתיע אותה והעלה את עומרי לשידור. זה היה רגע מרגש בצורה בלתי רגילה. אני לא מתבייש לספר אך דמעה זלגה בקצה העין, כך בדרך מהעבודה הבייתה בשעת ערב. השיחה נמשכה ואיך שהוא נחרטה בלב.
כעבור כמה ימים ,בבוקר בדרך מהבית לעבודה, הרדיו שוב על גל"צ ושוב אני שומע את אותה שיחה. לקח לי כמה שניות להבין שהפעם זו שיחת זכרון לעומרי שנפל. עברה בי צמרמורת. לא יכולתי להפסיק לחשוב על האמא, אותה שמעתי כמה ימים קודם מבקשת מבנה שישמור על עצמו כדי ששום דבר לא יקרה לו. וזה היה ביום ההולדת שלו. הרגשתי שאני כבר מכיר אותם. שהמפגש הקודם ברדיו הביא לכך שהנה אני מכיר את עומרי ואת אמא שלו. לא חשבתי אז שיהיה לכך המשך.
אתמול, ליד האנדרטה של עומרי, פתאום עלה בי הזכרון מאותה שיחה ששמעתי ברדיו, בדרך מהעבודה הבייתה. פתאום היה לי ברור באיזה תאריך זה היה. 29 ביולי 2006, יום הולדתו של עומרי.
הוסף תגובה להודעה זו | חזרה לפורום
 odedyו... כמה קטן עולמנו ו[26/01/2008 13:29:00] 
 TIPו... עד לא מכבר הם היו עבורינו שמות בלבד ועכשיו ו[26/01/2008 15:58:54]
|
|