משפחות הנופלים הם חתך גדול באוכלוסיה הישראלית שנולדו לצערי מתוך מאבק מתמיד על קיומנו.

אני חייב להודות שפעם השכול היה כבד וטראומטי בכל רבדי המדינה עם קבלת הידיעה על נפילת חיילנו.

היום עם השחיקה של השנים, המלחמות הבלתי פוסקות והאובדן שלא פוסק השכול נטמע בנו ונעשה לשיגרה.

יש לי הרגשה שהחברה הישראלית נותנת לשכול הרגשה של זאת הבעיה שלכם ותתמודדו איתה.

זאת כבר לא אותה הטראומה של נפילת החללים כמו פעם. מזכיר לי את ההתרגלות לפיגועים ולהרוגיה.

אולי זה מין מנגנון חיסון שהחברה פיתחה כדי לשרוד ולהמשיך הלאה, לא מסתכלים אחורה ולא קדימה.

יש בזה עוול גדול למשפחות שאיבדו את היקר מכל.

יש בזה הרגשה שהם נשארו מאחור ללא הקשבה ומעט רגישות.

בכל טקס יש לי הרגשה שהמשפחות מרגישות שהם לבד.

 והנה צצה לה חבורת רוכבים שלא שוכחת אותם, נאמנה למטרה של זכירת והנצחת הנופלים ומשפחותיהם.

פתאום בתוך חברה אדישה ועייפה קמו אותם ישראלים ואומרים להם אנחנו איתכם עם חיבוק ענק.

ואני לאט לאט מתחיל להבין את משפחות הנופלים, מפנים את עוצמת הכאב והאבדון.

אני קולט שהם הקריבו וכל מה שהם מבקשים שזה לא היה לשווא ושהחברה קשובה מעריכה ותומכת.

אנחנו יצאנו למסע מראש הניקרה ולא ידענו לאן אנחנו יוצאים . בשדה בוקר הבנתי לגמרי.

יש לי בן בכור שקוראים לו שחר והוא משרת במוצב החרמון, בקו הכי קדמי והכי פגיע בעת מלחמה.

אני סופר את הימים עד שהוא יצא משם וזה הולך ומתחזק בכל טקס שאנחנו עושים .

כי אני רואה ומרגיש כמה קשה מנשוא האובדן וכמה הוא כמעט בלתי אפשרי.

היום אני מבין כמה חשוב לכם החיבוק שלנו וכמה אתם צריכים את זה.

שאנחנו אומרים תודה לכם אין לי מושג על מה, כאילו תודה שאיבדתם את יקיריכם???

אבל התודה היא עצומה שבאה ממה שהקרבתם, התודה היא מעומק ההבנה של הקושי שלכם,

התודה היא על זה  שאתם מחזיקים מעמד ולא נופלים כי אז כולנו ניפול.

התודה היא לנופלים שרק התחילו לחיות ונפלו  כדי שנמשיך לחיות.

אני לא יכול לדמיין תודה כל כך אמיתית ועמוקה שאמרתי אי פעם עם כל כך הרבה משמעות.

בשם כל הרוכבים אני רוצה לאמר לכם שאנחנו אוהבים ומחבקים אותכם חזק חזק.