קצת אחרי 4 בבוקר פה בלובי של המלון בסן דייגו הרחוקה. היה לי מעט זמן להתארגן אחרי החזרה מהסופשבוע האחרון של חוצה ישראל ועד הטיסה המייגעת לכאן, כך שלא ממש היה לי זמן לסדר את המחשבות בראש. אבל הג`ט לג שהקים אותי ב- 2 בבוקר היום, מאפשר לי אתנחתה מהמסלול הרגיל ומאפשר לי להתפנות לענייני הלב והרוח ולכתוב באתר. הסופשבוע האחרון, כמו כל אחד מהקטעים שקדמו לו, היה פשוט נפלא. הנופים הנהדרים, הטבע הפראי, הרכיבה ביחד ומעל לכל - החבורה של הרוכבים, שהולכת ומתגבשת לא רק כאסופה של רוכבים שמזדמנים במקרה, אלא כקבוצת חברים ששותפה למפעל הזה של אבי ואשר הולכת ונקשרת בעבותות של חברות אמיתית, ללא ההתייפייפות, ללא פוליטיקות והעמדות פנים, אלא מתוך חברות פשוטה ואוטנטית, עם הרבה רצון טוב, נתינה ואמפטיה. אני מרגיש בר מזל אמיתי להיות חלק מהקבוצה הזו, שבהרבה מובנים מזכירה לי את ההווי וההתלהבות של ימי הנעורים הרחוקים..

טקס הקראת שמות הנופלים במלחמת לבנון השניה אף פעם איננו טקס קל. די בהקראת רשימת השמות, גם כאשר לא מתעכבים לספר על מי מהנופלים, כדי להעצים ולהמחיש את עוצמת היגון והאובדן. 119 שמות, רשימה ארוכה, ארוכה, ארוכה שבמהלכה אתה חושב שכל שם ברשימה הזו מייצג טרגדיה, מייצג כאב כבד מנשוא, מייצג משפחות שאיבדו את היקר להן מכל. חלק מהנופלים אנחנו כבר מכירים, אחרים עוד נכיר בהמשך. אבל הרשימה הזו, שלפעמים נדמית כמו משהו אינסופי, מחייבת אותנו להתמודד כל פעם מחדש עם התהומות הגדולים כל כך של השכול והאובדן, התמודדות שאינה קלה אף פעם ורק נעשית קשה יותר, ככל שאנחנו מכירים ומתוודעים לפנים ולחיים שמאחרי השמות.

בהקראה האחרונה, אחרי שהקראתי את רשימת הנופלים להם מוקדש קטע 13, התפניתי לעיין ברשימת הנופלים האחרונה, שהוקראה ע"י עודד, ואשר להם מוקדש קטע הרכיבה האחרון. תוך כדי כך צד את עיני שמו של אליאל בן יהודה ז"ל, מכפר תבור, שהיה בן 24 בנופלו. השם "אליאל" כמו גם הגיל והמקום "כפר תבור" התחברו לי עם יוסי אליאל ז"ל, שלמד במחזור מתחתי בביה"ס התיכון בעפולה ואשר נפל במלחמת של"ג בקרב על הבופור. צירוף המקרים הזה נראה קרוב עד כאב, קרוב עד כדי בלתי אפשרי. התלבטתי אם להעלות זאת במהלך הטקס, בסוף  המילים כאילו השתלטו עלי ויצאו מעצמן. נזכרתי פתאום ביוסי אליאל; המפגשים שלנו היו בעיקר על מגרש הכדורסל בביה"ס. בחור יפה תואר, אתלטי, שחקן כדורסל מחונן. אני זוכר כמעט במדוייק את הצורה המיוחדת שבה היה קולע לסל, מן קשת גבוהה, כמעט בלתי אפשרית, אבל בסוף הכדור היה נכנס לסל. לא היה לנו הרבה סכויים מול החברה של יוסי, אבל שיחקנו הרבה, נלחמנו על כל כדור ובסוף נכנסנו מזיעים לכיתות, מחכים בקוצר רוח להפסקה הבאה. כמה שנים חלפו מאז שעזבתי את התיכון ואז מתישהו הגיעה אלי הבשורה שיוסי נפל עם שישה לוחמים נוספים מסיירת גולני בקרב על הבופור, ממש בתחילת מלחמת של"ג.

לא עלה על דעתי שאזכר ביוסי במהלך הרכיבה של חוצה ישראל, אבל צירוף המקרים היה קרוב, מפחיד, מאיים. במהלך חניית הביניים בניו יורק בדרך לכאן, קיבלתי מייל מאריה, אשר בדק את הפרטים לגבי אליאל ומצא את הגרוע מכל. לא רק שאליאל נקרא על שמו של יוסי, אלא הוא בנה של אסתר בן יהודה, אחותו של יוסי. הידיעה הזו עדיין לא מרפה ממני. בא לך לצעוק שזה לא ייתכן, שזה לא הגיוני, שאי אפשר שהשכול יכה פעמיים באותה משפחה, שלא יתכן שאליאל שנולד להמשיך ולקיים את זכרו וחייו של יוסי, ייפול גם הוא בקרב. כמה סבל, כמה צער, כמה יגון יכול ליפול בחלקה של משפחה אחת קטנה בישראל
?! ואיך אפשר להתמודד עם סיפור חיים טראגי כל כך, איך אפשר להמשיך הלאה, להמשיך לעבד את האדמה, להמשיך לחיות, להמשיך להאמין?! לא יודע, אין לי תשובות ואין לי מילים.

מהמקום הרחוק הזה אני רוצה לשלוח את נחמתי ונחמת כולנו למשפחת אליאל. הלוואי והיה בידנו לעשות ולו גם מעט להקל מהכאב הנורא הזה, הלוואי.