כותב ההודעה: bikemor
נושא: סיפור המסע מאת יוסי בוקר
ההודעה:
מאת יוסי בוקר
מסע חובק ישראל 2008 – מסע הנצחה באופני הרים לזכרם של חיילי מלחמת לבנון השנייה
פרק 1
נפלה בחלקי הזכות להשתתף בפרק הראשון של פרויקט חוצה ישראל, בהפקה והובלה שלאבי מור. קשה לחדש לגבי הטיולים של אבי. כל טיול הוא פנינה בפני עצמו וכול הטיוליםביחד מצטרפים למפעל אנושי, ששם את תחביב רכיבת ההרים במקום גבוה בסולם ההנאות של כלאחד מאיתנו. לא פלא, שכל מי שמזדמן לרכב עם קבוצת הסיירים, מוצא את עצמו מתמכר לכךמהר מאוד, עד כי הפעילות הזו מאפילה על כל פעילויות הפנאי האחרות. הפרויקט הזה שלהרכיבה בחוצה ישראל היא הזדמנות נדירה לראות איך החלקים השונים של המדינה מתחבריםלפאזל מלא ושלם באמצעות מסלולי הרכיבה. אנחנו רגילים לראות את החיבור הזה רקבאמצעות תוואי הכבישים, אותם פסים ארוכים של אספלט שנמתחים לאורך המדינה ולרוחבה. והנה יש לנו הזדמנות לעבור בין שדות ונחלים, מישורים וגבעות, מקומות ישוב ואתריםהיסטוריים ועוד כהנה וכהנה ולראות את כל המרקם הזה מתחבר כמקשה אחת לתמונה שלישראל, מראש הנקרה ועד אילת. עבורי זו חוויה נהדרת ואני מקווה לקחת חלק בכל אחדמהפרקים בסיפור הזה, כדי שהתמונה המיוחדת הזו תתחבר אצלי על כל חלקיה.
החלק הראשון של פרוייקט חוצה ישראל עבר בחלקו הגדול במסלולים שכבר נרכבו על ידנובהזדמנויות קודמות, בעיקר במסלולים מים אל ים ובחוצה המפרץ, כולם, למותר לציין, מבית המדרש של בייקמור. רכבנו, אומנם, 85 ק"מ, אבל המסלול לא קשה במיוחד ומאפשרלגמוע את המרחק הזה ללא מאמץ יוצא דופן. התקופה הנוכחית, שלהי הקיץ, כאשר האדמהמשוועת למים, גורעת קצת מיפי הטבע, שנראה עייף ומאובק, לעומת הירוק הרענן של החורףוהאביב, אבל זה, כמובן, בטל בשישים לעומת התרוממות הרוח של הרכיבה בטבע באשר הואוהאפשרות להתחבר ולהתקרב אל הטבע באמצעות האופניים. נשאר רק לקוות, שיום אחד תודעתשמירת הטבע תשתפר בקרב יושבי הכפרים הערביים שבדרך, מה שיחסוך מאיתנו את ריחהפגרים, שמלווה רבות מהדרכים ליד אותם כפרים.
מעבר להנאה הצרופה שברכיבה ולייחוד של הפרויקט, כמפעל רכיבה מקצה הארץ ועדסופה, אני רוצה להביע את הערכתי ותודתי לנושא, שאבי בחר להעמיד כמוטו של הפרויקטהזה והוא - רכיבה עם הנופלים במלחמת לבנון השנייה. עבור מרביתנו מלחמה זו הודחקהלמקום נידח בזיכרון שלנו, עם כל הצער והאכזבות שהתלוו אליה. היא עולה עם זכר הנופליםאחת לשנה, ביום הזיכרון, ונשכחת מהר מאוד, שכן מי יכול לשאת יום יום את צער הכאב שלהשכול. לא קל לבחור נושא כזה ולחבר אותו לפעילות של רכיבה, שכל כולה פעילות פנאיובילוי. אפילו שמעתי, שכמה רוכבים לא הגיעו לרכיבה, משום שלמחשבתם מדובר ברכיבהפוליטית. מבחינתי, ההיפך הוא הנכון ואני רוצה לברך את אבי על ההחלטה, שיש בה לאמעט אומץ אישי, לחבר את הרכיבה שלנו לנושא כל כך כבד וכואב, כמו נושא השכול. אנחנוחיים היום בעולם מאוד חומרני וציני, שבו סנטימנט חיובי לערכי היסוד של המדינה - תרומה, הזדהות, הקרבה - נתפס, לעיתים, כמגוחך, פאתטי ואף כמקור ללגלוג. זו הזדמנותמיוחדת עבורי, ועבור כל אחד מאיתנו, להוקיר את זכר הנופלים ולתת להם מקום דרךהעיניים והרגליים שלנו. אני מוכרח לומר, שעצם המחשבה על כך היא מחשבה מרגשת עבורי. אני מרגיש, שיותר מאשר המחווה הזו עושה למען משפחות החיילים השכולים, היא עושהעבורי, כאשר היא נותנת לי את האפשרות להתחבר, לזכור, להכיר ולהוקיר חבורה של אנשיםצעירים, שבמסירותם ובאומץ ליבם מאפשרים לנו לחיות ולהגשים חלומות באדמה הזו. ואםמישהו חושב שזה פוליטי או שזה לא מספיק ציני, שיחפש את החברים שלו במקום אחר. כשלעצמי, אני מתכוון לפני כל רכיבה לעבור על רשימת הנופלים ולבחור באופן אקראי אחדמהם, ולהביא מעט מסיפור חייו לרכיבה. ע"י כך יהיה לי חבר נוסף לרכיבה ואולי- כמושדוגה סיפר ברוב כישרונו במהלך הנסיעה חזרה - אותו חייל יראה את נופי הארץ דרךהעיניים שלי. זוהי זכות גדולה ומרגשת עבורי ותודה לאבי על היוזמה הברוכה והחשובההזו.
פרק 2
פרק 6 במסע חוצה ישראל נשלם לו אתמול. כמו עלילה מרתקת, שבה נפרשים ונחשפים נופי הארץ, שלב אחר שלב, פרק אחר פרק, כך המסע הזה. חוף הים בצפון נושק לגבעות הגליל התחתון ואלה גולשות אל עמק יזרעאל. משם הדרך מתפתלת ועולה על הגבעות הפסטורליות של הרי מנשה אשר נפרדים מאיתנו לטובת מישורי השרון ושדותיהם. יישובי המרכז חולפים ביעף והנה אנחנו כבר בערוץ הירקון וחבל מודיעין. מתנשפים קשות בהרי ירושלים ואלה מובילים אותנו ביד נאמנה אל הכרמים והשדות של בית ג`וברין וחבל לכיש. אך זה יצאנו לדרך והנה אנחנו כבר בדרום הר חברון. האדמה הכבדה של הצפון והשפלה מחליפה פניה לאדמת חוואר בהירה. אי אפשר לטעות – אנחנו בפאתי הנגב; בקעת באר שבע ורמת ערד, על אותם ישובים ושדות מעטים, המתאמצים להכות כאן שורש חרף האדמה הקשה. לפני שבועות לא רבים עוד שמענו את גלי הים המתנפצים על הנקרות בצפון והנה אנחנו כבר במבואות הנגב והמדבר. כל סיום במסע הזה הוא התחלה חדשה של הפרק הבא. כל חבל ארץ נושא איתו את המראות, הריחות והטעמים המיוחדים שלו וכולם ביחד מתחברים לפסיפס מלהיב ומרתק, שרק גורם לך לרצות להמשיך ולדווש במסע הנפלא הזה ולא להחמיץ ולו גם קטע קטן אחד.
ועם המראות הקסומים שנגלים אליו במסע הזה, אנו נחשפים לצד אחר, עצום וחזק לאין שיעור, הצד האנושי. אנחנו נחשפים אליו מתוך תהומות הכאב והסבל של משפחות הנופלים במערכה האחרונה. כל פרק במסע מתחבר אל פנים ושמות של בחורים נפלאים, שחייהם נגדעו בטרם עת. מי שהיו עבורנו שמות חסרי פנים ברשימה ארוכה ודואבת, לובשים חיים וממשות ונצרבים בתודעתנו. החיים של עידו ועומרי ויהונתן ונועם וניסן וגיא ובן וליאור נפתחים אלינו טפח אחר טפח. לא עוד שמות רחוקים מארץ לא נודעת, כי אם בני לווייה קרובים ואהובים במסע המתגלגל הזה. הנה הדגל של עידו, השיר של עומרי, החיוך של ניסן, יהונתן במדי צבא וגיא מעופף באופניים, כולם כאילו חוברים יחד, מתלכדים לממשות היולית, כאילו הם איתנו, כאן ועכשיו. ולא קל הוא המפגש הזה. כל פעם הלב נרעד והנשמה נזעקת כאשר אנחנו מתוודעים אל חלל נוסף ברשימה הארוכה הזו. בחורים צעירים יפי מבט וטהורי לב, לוחמים עם איכויות נהדרות, מלח הארץ, צעירים שעמדו בפתח החיים, שאהבו את החיים ובחרו בהם והנה הכל נגדע לבלי שוב. הלב נקרע ומסרב לקבל שהבחורים הנהדרים האלה כבר לא איתנו, שהם נפרדו מאיתנו לבלי חזור. בכל מפגש כזה, בכל חשיפה כזו, נדמה כאילו הפצע הדואב בגוף, פצע השכול, נפער מחדש והוא מפנה מקום לחלל נוסף, מצרף אותנו לחבורת הנופלים, אשר נצרבת עמוק בתודעתנו והופכת להיות חלק בלתי נפרד מהווייתנו וקיומנו. נופי הארץ מתקשרים עכשיו לפנים, שמות, מראות וזכרונות של אותם בחורים, שאיתם נפגשנו במסע המופלא הזה. לא זכינו לראות אותם בחייהם, אבל, לעיתים, אני מרגיש שהחוויה הזו קרבה אותם אלינו יותר מאשר אנשים רבים שנמצאים כאן איתנו בחיי היומיום. במפת הארץ הפרטית שלי, שבה אני מסמן נקודות ציון בולטות, יש עכשיו פינות השמורות לעידו ועומרי ויהונתן ונועם וניסן וגיא ובן וליאור וחבריהם. תל גימזו הוא לא רק תל, הוא גם הפינה של יהונתן, כמו שתל לכיש, הפך להיות הפינה של גיא וניסן. וכך הלאה, פני הארץ לובשים את פני הנופלים, האדמה מחבקת את בניה שאינם.
זה לא סוד שהמוזיקה היא חלק חשוב בחוויית הרכיבה שלי. מי שרכב בקרבתי לא יכול היה שלא לשמוע את קולות נגן המוסיקה שבוקעים מתוך תרמיל הגב. בתוך הרפרטואר המוזיקלי שלי יש ייצוג מכובד למה ששימנו הגדיר באחת הרכיבות כ- "שירי דכאון" והביע תמיהה "איך בכלל אפשר לרכב כששומעים שירים כאלה". אחד השירים, שנכנס היטב להגדרה הזו של שימנו, ומאוד אהוב עלי הוא "תפילת האמהות" בביצוע של גליקריה. ברכיבה הקודמת, קטע 5, מעט אחרי הטקס בתל גימזו עם הוריו של גיא ומשפחתו של ניסן, השיר הזה, כמו בצירןף מקרים מכוון על ידי יד נעלמה, חזר והתנגן. השיר הזה, שתמיד ריגש אותי, לבש עכשיו ממשות ומשמעות מיוחדת. תפילת האמהות היא לא סתם שיר מרגש, היא החיים של כל האמהות המדהימות שפגשנו לאורך המסע הזה. לכל אמא תפילה מיוחדת לה, כל אמא שוזרת את מילותיה בדרכה שלה, אבל כולן חזקות ועצומות, ואהבתן לבניהן – אהבה שנקטעה ע"י מציאות חיים אכזרית – האהבה הזו מטלטלת ומרעידה את כל מי ששומע אותן, את כל מי שעד לכאבן. ומתוך צער הפרידה והכיסופים האינסופיים לבן שלא ישוב, עולה וזועקת התפילה, התפילה שאין שניה לה, תפילת האמהות, תפילת האבות, תפילת הבנים ותפילת האהובות, "לא עוד!".
השיר של גליקריה מסתיים בשלוש שורות נוקבות:
חיי אדם מול החלטות מלמעלה
עכשיו יושבים פה ואומרים לי "תמשיכי הלאה"
ו"נזכור לנצח. את נתת לנו את כל מה שהיה לך"
שורות פשוטות, אשר מקפלות בתוכן את כל הכאב, התסכול וחוסר הצדק של נושא השכול. כולנו כואבים את כאב השכול, אבל חלקנו משלמים את המחיר הזה עד תום; אותם אמהות ואבות אשר המציאות קרעה אותם מבניהם האהובים. אנחנו חיים את חיינו הרגילים והם נאלצים להתמודד יום יום שעה שעה היא מציאות, שאי אפשר לקבל או להשלים איתה. כמה אהבה והשקעה ומסירות וטיפוח נדרשים לגדל בנים נפלאים כל כך והנה הכול נמחה במחי יד זדונית ומרושעת. וככל שנרצה לסייע ולהקל, המילים שלנו פשוטות ועירומות והן מתבטלות ומתפוגגות מאליהן אל מול הגדול והנורא שבאסונות החיים, אובדן הבן. האמהות והאבות האלה צריכים לקום כל בוקר ואל מול אוקיינוס הצער, המאיים לטרוף ולהטביע את החיים, הם נדרשים לאזור כוחותיהם "ולהמשיך הלאה". אנחנו רואים אותם בכאבם, אנחנו רואים אותם בצערם, אבל אנחנו גם רואים אותם בכוחם ובעוצמתם, אנחנו רואים אותם בנחישותם להמשיך לקיים את החיים האלה, להמשיך הלאה, להמשיך לחיות, לאהוב ולהאמין, לדבוק בחיים שהבנים היקרים שילמו בעבור כולנו.
אנחנו לא נגיד לכם "להמשיך הלאה". המילים שלנו קטנות וריקות. אתם יודעים זאת טוב מאיתנו. אנחנו רק נבטיח לכם שאנחנו נמשיך הלאה במסע הזה לאורך הארץ, מסע של גילוי והתגלות. ובמסע הזה אנחנו נוצרים וחובקים אל תוכנו את בניכם היקרים, מחברים אותם אל רגבי האדמה ואל נשמתנו. אנחנו נראה אותם מחייכים אלינו מתוך פריחת הכלניות וצמיחת האלונים, נשמע אותם עם ציוץ הציפורים ונישא אותם איתנו בנתיבי הארץ. אנחנו נמשיך הלאה והם איתנו.
פרק 3
בשעה שאתם מתחילים למרק את האופניים ולהתארגן עם הציוד לקראת היציאה לחוצה ישראל - דרך הבשמים הנבטית, אני יושב לי כאן מעבר לים, בסיאטל הרחוקה, מתארגן לקראת הטיסההארוכה חזרה הביתה ואוכל את הלב על כך, שאני לא יכול להצטרף אליכם. קיוויתימלכתחילה שאצליח להשתתף בכל החלקים של המסע המופלא הזה, אבל אילוצי החיים חזקיםמהתוכניות. אז כאשר אתם תדוושו במלוא המרץ בנופי המדבר הפראיים, אני אשב במטוסהצפוף, סופר את השעות והדקות עד הנחיתה בארץ וחולם לעצמי כמה טוב יותר יכול היהלהיות, לו הייתי יחד אתכם. לא נשאר לי אלא לאחל לכולם רכיבה טובה ומהנה. אני משוכנעשתרשמו עוד פרק מרגש במסע ההנצחה לחללי המלחמה האחרונה.
ועוד דבר, חברים - תרכבו בזהירות! אני קורא, שאפילו שימנו נפצע בימים האחרונים. זה מתחיל להידמות למגיפה, כאשר כמעט כל שבוע נפצע רוכב אחר, כולל רוכבים טוביםומנוסים. אם נמשיך בקצב הזה, אבי מור יתחיל עוד מעט לארגן טיולי ג`יפים במקום טיוליאופניים...בואו נרכב בזהירות והחלמה מהירה לשימנו, עוז ואבי.
ואחרון אחרון - עדיין יש סכוי קטן, שאצליח להגיע לרכיבה בשבת, אבל זה תלויבאילוצי הג`ט-לג ובאישור של הרשויות הגבוהות, כך שכרגע אני יכול רק לחלום ולקוות. בכל זאת, אם מישהו מתכנן לצאת בשבת בבוקר, אשמח להתעדכן. מי יודע, אולי יקרה הנס.
פרק 4
קצת אחרי 4 בבוקר פה בלובי של המלון בסן דייגו הרחוקה. היה לי מעט זמן להתארגןאחרי החזרה מהסופשבוע האחרון של חוצה ישראל ועד הטיסה המייגעת לכאן, כך שלא ממש היהלי זמן לסדר את המחשבות בראש. אבל הג`ט לג שהקים אותי ב- 2 בבוקר היום, מאפשר ליאתנחתה מהמסלול הרגיל ומאפשר לי להתפנות לענייני הלב והרוח ולכתוב באתר. הסופשבועהאחרון, כמו כל אחד מהקטעים שקדמו לו, היה פשוט נפלא. הנופים הנהדרים, הטבע הפראי, הרכיבה ביחד ומעל לכל - החבורה של הרוכבים, שהולכת ומתגבשת לא רק כאסופה של רוכביםשמזדמנים במקרה, אלא כקבוצת חברים ששותפה למפעל הזה של אבי ואשר הולכת ונקשרתבעבותות של חברות אמיתית, ללא ההתייפייפות, ללא פוליטיקות והעמדות פנים, אלא מתוךחברות פשוטה ואוטנטית, עם הרבה רצון טוב, נתינה ואמפטיה. אני מרגיש בר מזל אמיתילהיות חלק מהקבוצה הזו, שבהרבה מובנים מזכירה לי את ההווי וההתלהבות של ימי הנעוריםהרחוקים..
טקס הקראת שמות הנופלים במלחמת לבנון השניה אף פעם איננו טקס קל. די בהקראתרשימת השמות, גם כאשר לא מתעכבים לספר על מי מהנופלים, כדי להעצים ולהמחיש את עוצמתהיגון והאובדן. 119 שמות, רשימה ארוכה, ארוכה, ארוכה שבמהלכה אתה חושב שכל שםברשימה הזו מייצג טרגדיה, מייצג כאב כבד מנשוא, מייצג משפחות שאיבדו את היקר להןמכל. חלק מהנופלים אנחנו כבר מכירים, אחרים עוד נכיר בהמשך. אבל הרשימה הזו, שלפעמים נדמית כמו משהו אינסופי, מחייבת אותנו להתמודד כל פעם מחדש עם התהומותהגדולים כל כך של השכול והאובדן, התמודדות שאינה קלה אף פעם ורק נעשית קשה יותר, ככל שאנחנו מכירים ומתוודעים לפנים ולחיים שמאחרי השמות.
בהקראה האחרונה, אחרי שהקראתי את רשימת הנופלים להם מוקדש קטע 13, התפניתי לעייןברשימת הנופלים האחרונה, שהוקראה ע"י עודד, ואשר להם מוקדש קטע הרכיבה האחרון. תוךכדי כך צד את עיני שמו של אליאל בן יהודה ז"ל, מכפר תבור, שהיה בן 24 בנופלו. השם "אליאל" כמו גם הגיל והמקום "כפר תבור" התחברו לי עם יוסי אליאל ז"ל, שלמד במחזורמתחתי בביה"ס התיכון בעפולה ואשר נפל במלחמת של"ג בקרב על הבופור. צירוף המקרים הזהנראה קרוב עד כאב, קרוב עד כדי בלתי אפשרי. התלבטתי אם להעלות זאת במהלך הטקס, בסוף המילים כאילו השתלטו עלי ויצאו מעצמן. נזכרתי פתאום ביוסי אליאל; המפגשיםשלנו היו בעיקר על מגרש הכדורסל בביה"ס. בחור יפה תואר, אתלטי, שחקן כדורסל מחונן. אני זוכר כמעט במדוייק את הצורה המיוחדת שבה היה קולע לסל, מן קשת גבוהה, כמעט בלתיאפשרית, אבל בסוף הכדור היה נכנס לסל. לא היה לנו הרבה סכויים מול החברה של יוסי, אבל שיחקנו הרבה, נלחמנו על כל כדור ובסוף נכנסנו מזיעים לכיתות, מחכים בקוצר רוחלהפסקה הבאה. כמה שנים חלפו מאז שעזבתי את התיכון ואז מתישהו הגיעה אלי הבשורהשיוסי נפל עם שישה לוחמים נוספים מסיירת גולני בקרב על הבופור, ממש בתחילת מלחמתשל"ג.
לא עלה על דעתי שאזכר ביוסי במהלך הרכיבה של חוצה ישראל, אבל צירוף המקרים היהקרוב, מפחיד, מאיים. במהלך חניית הביניים בניו יורק בדרך לכאן, קיבלתי מייל מאריה, אשר בדק את הפרטים לגבי אליאל ומצא את הגרוע מכל. לא רק שאליאל נקרא על שמו שליוסי, אלא הוא בנה של אסתר בן יהודה, אחותו של יוסי. הידיעה הזו עדיין לא מרפהממני. בא לך לצעוק שזה לא ייתכן, שזה לא הגיוני, שאי אפשר שהשכול יכה פעמיים באותהמשפחה, שלא יתכן שאליאל שנולד להמשיך ולקיים את זכרו וחייו של יוסי, ייפול גם הואבקרב. כמה סבל, כמה צער, כמה יגון יכול ליפול בחלקה של משפחה אחת קטנה בישראל
?! ואיך אפשר להתמודד עם סיפור חיים טראגי כל כך, איך אפשר להמשיך הלאה, להמשיך לעבדאת האדמה, להמשיך לחיות, להמשיך להאמין?! לא יודע, אין לי תשובות ואין לי מילים.
מהמקום הרחוק הזה אני רוצה לשלוח את נחמתי ונחמת כולנו למשפחת אליאל. הלוואי והיה בידנו לעשות ולו גם מעט להקל מהכאב הנורא הזה, הלוואי.