ההשתתפות בסיום המסע היתה אצלי כמו אש בעצמות. כאשר הורידו לי את הגבס ושמעתי כי אני כשיר לרכיבה עשיתי חישוב מהיר שאני לא מפספס את הסיום. בעזרת אבי כהן הוכשרתי למרות שתכננו פחות קילומטרים אבל זה רק עבד לטוב ואתמול עם קצת מאמץ זכיתי להשתתף בקטע הסיום.

חשבתי לעצמי כי המסע והמלווה אותו היה אחד הבולטים והמשמעותיים בחיי למרות שהחסרתי בתחילה קטעים. זה היה משהו משכר כאשר אתה נכנס אליו אתה יודע שזה צו מלמעלה להמשיך אותו. וכבר התבטאו בנושא זה חברים רבים.ערב שישי היה מאורגן להפליא ומלא משמעות והתעודה שקבלתי - אמצתי אותה כאחת התעודות החשובות שקבלתי אי פעם.

אתמול שרכבתי היו לא מעט אנשים שהתענינו בשלומי ושלום היד. הרגשתי בתוך מעטפת מחממת שנוצרה ושכמוהה הענקנו להורים השכולים. כולם יודעים שהחיים פה הם לא גן עדן או צנצנת דבש והנה באה  חבורת אנשים בגילי ומשנה את קביעתי.

זהו חבורת אנשים שבאים לתת ולא לקחת, שהנתינה היא חלק מהעשייה, והפרגון הוא לשון טיפוסית ולא דבר נדיר.

אבל כל זאת קרה בגלל מנהיגות של אדם אחד אשר הגה תכנן נהל וביצע את המיזם. זה ללמדך שמנהיגים מעולים מוליכים קהל לדברים מדהימים. וזה גם גרם לי לחשוב שכן אפשר אחרת עם מנהיגות מתאימה. אולי נסחפתי אבל יש בהחלט תובנות יותר מאשר המסע ומטרתו שמעורר מסע האופניים. לכולנו יש מהטוב והרע - אולם בהנהגה מתאימה אפשר ליצוק הרבה טוב מאיתנו.

אז תודה לאבי על הזכות להשתתף במסע זה.

תודה לכל הרוכבים על האחווה הפרגון והחייוך

ותודה לארץ שלנו המקפלת בתוכה כל כך הרבה יופי.

תודה