כותב ההודעה: zowi זהר
נושא: חובק ישראל-סיכום אישי
ההודעה:
היום, אחרי שסימנו את "חוצה ישראל" או בשמו המשודרג "חובק ישראל" אני יודע שמותר וחובה לערב עצב בשמחה ודמעה בחיוך. העצב בא מהעבר והשמחה היא ההווה, הדמעה היא ההווה והחיוך הוא לעתיד. אנחנו עם למוד סבל שיודע לבחוש ולערבב יחד עצב ושמחה להוציא את הטוב והחיוך, להמשיך קדימה בכדי לשמוח לזכור ולא לשכוח.
יותר משנתנו אנחנו הרוכבים למשפחות השכול קיבלנו מהם. לא תמיד שמנו לב אבל קבלנו תמיכה וכוח רצון להתמיד ולהמשיך גם ברגעים הקשים והמרגשים שעברו על חלקנו.
לצערי לא השתתפתי בכל הקטעים ,כל הטקסים (גם ללא המשפחות- תל ערד) השאירו רושם חזק ו חוויתי עוצמה מרגשת. הטקס הראשון במפגש הראשון עם המשפחות (בניצני עוז) פגשתי את הוריו של עידו שסיפרו על עידו והמוסיקה שאהב ואיך לקח ממנה את סמל הדגל לחופש שהפך לסמלו. הסיפור נגע ללבי תוך הזדהות עם החופש שאני חווה ברכיבות ואימצתי סטיקר קטן "עידו לעד" we are free . עוד באותו יום "המדבקה" הודבקה בדגלון החופש. כחודש וחצי לא השתתפתי בחוצה ושדרגתי את מרכבתי, רכבתי ללא הסטיקר וזה היה חסר לי , כשהגענו לאילת וראיתי את אביו של עידו מיד ניגשתי ובקשתי סטיקר קטן תוך שהסברתי שהחלפתי אופניים ואני רוכב ללא הסטיקר, היום ה "ג`יפ" גם הוא נושא סטיקר לחופש , החופש שהרכיבות בארץ נתנו ונותנות לי לחזור לנופי הטיולים/המסעות והאימונים שעשיתי/עברתי בילדותי ובגילם של רוב הנופלים, החופש לרכוב איתכם ולחייך כל פעם שקשה כי הגענו "מהכיוון הלא נכון" (טעות מובילים נפוצה- עליה במקום ירידה) החופש להתרגש.
לפני שיצאנו לקטע 13 נכנסתי לפורום וקראתי שוב את מכתבה של ליאורה, אם גיא, שכתבה על 119 מלאכים מיטב הבנים המלווים אותנו ממעל לאורך המסע שמגיע לסיומו . תומרו אתם מה יותר סימבולי מהליווי שקבלנו בתחילתו של המקטע ה 13 בבקעת עובדה עם לא תמונת להקת החסידות שדואות מעלינו (קישור לתמונה מצורף)
ברצוני להודות ללא שמות שמא אחסיר מי מכם, כי התודה מגיעה לכל אחת ואחד מהמשתתפים והמלווים בהפקה המדהימה והארוכה הזו !!! תודה שנתתם לי את היכולת להצטרף לחבורה מופלאה זו , תודה שליוויתם אותי בנופים ובשבילים לאורכה של המדינה, תודה שאפשרתם לי להכיר להתרגש ולהזיל דמעה משותפת איתכם ועם משפחות השכול ממלחמת לבנון השנייה ולהכיר את הנופלים בחייהם מתוך סיפורי יקיריהם .
תודה
זהר ויסברג