הטיול החלק בהשכמה מוקדמת ולילית איסוף כפול ובילוי של שעתיים בנסיעה כשהאופק מחויר והשמש מבצבצת ביום אביבי מקסים.

במקום פגשנו בצהלה חברים ותיקים מקבוצת מולכים למחצה אי שם בגרופי, עשו כמעט את אותו מסלול. 28 רוכבים שפה ושם נשזרו לנו ברכיבה. רוכבים מהר ואגרסיבי (לא לוקחים שבויים).

לאחר ההתארגנות, ולפני הקבוצה המקבילה, התחלנו לדווש בכניסה לסינגל זורם, על הדרך ועל שפת המכתב לאחר כשלושה קלומטרים אמנון, נתקע ולאחר בירור לא קצר נאלץ לחזור ברגל. תשאירו לו את המפתחות חזרנו וצעקנו (אוי, אולי לא נצטרך לעלות את מעלה עצמאות - יש נהג). הסיגל המשיך וזרם בפיתולים מרהיבים ומבטיחים. אחד אחרי השני עלינו וירדנו לתוך הנוף המקסים שכאילו אנחנו והסינגל הם הדברים היחידים ביקום. גם סינגל וגם מהנה - מפתיע אך מבטיח כפי שאמר איתן. הגענו לאוהל הבדואי באמצע המסלול ואיתן דאג למושבים רחבים וצילום קבוצתי. לפתע הבחנו בקבוצה המונה עשרים ושמונה רוכבים שועטים על הסינגל. לא עוצרים. ממשיכים עד כלות. לאחר שצעקנו וביררנו "אתם אחרונים? אתם אחרונים?", המשכנו עד לקצה הסינגל על קצה המכתש. לא עצרנו לארוחה עם ידידנו והמשכנו לעבר מעלה מחמל על הקצה והנוף המרהיב.

בדרך התערבבנו איתם שוב וכאשר הגענו לפיתול מעלה מחמל-המשך הסינגל לעבר מעלה נוח, הלכו לאיבוד יוסי שאול ובני. חיכינו, התקשרנו, חיכינו חזרנו וכלום. לפתע ביצבצו השניים במעלה. פנצ`ר - כל כך פשוט. לא הייתה קליטה.

המשכנו למעלה מחמל ושם על הקצה אחרי עשרים קילומטר, התרווחנו לארוחת בוקר מרגיעה ומשובבת.

לאחר הירידה הרגלית הזהירה והמחליקה, המשכנו במלא הקצב על ציר הנפט עד לחניון בארות לנישנושים וחוויות. המשכנו על דרך המלך עד לכביש. כיף.

על הכביש הצטיידתי ב- BCAA, משקה איזטוני לרוויה ופאור ג`ל והתחלנו לרכב במעלה. לאט מבוקר עם דופק אירובי. שם, קצת לפני ההרמה לפיתולים, חיכו המהירים והתותחים. זהו! אני רוצה לעלות אמרתי. "לא תצליח - עליות מטורפות", "אם תתחיל אתה צריך לסיים... אין היכן לעצור", "חלאס ארבעים ושתיים קלומטרים היה מהנה ומספיק".

שרית, אמרה "יאללה נעלה". ידעתי שמהרגע שאני שם את הרגל על הדוושה, אני עולה. התחלתי. התכוונתי לעליה מדודה, איטית, ארוכה ארוכה והמטורפת. התחלתי את העליה בקצב ששומר על דופק על סף האירובי ובקצב איטי מאוד. התחלתי את הפיתולים כאשר מימיני מתרחקת שפת המכתש ואני מתרום בכל דיווש על כלות. אני העליה, הנשימות המדודות, והדיווש הקצבי. מהר מאוד הקצב העבירני למוד אוטומטי. אך הישבן אוי הישבן. מידי פעם התרוממתי לרכיבה בעמידה לשחרור אבל נראה שבמלחמה בין האוכף לישבן, האוכף מנצח (תמיד).
החברים עברו על ידי, גם כאלו מהקבוצה השניה, החברים שמחרו לי כפיים ונתנו מחמאות, סימנו על טרמפ מוצע. חלק מהנהגים שעל הגגות ראיתי אופניים התבוננו בי במבטים מעוקמים. המשכתי. ידעתי שהפיתוחלים הם לא הזוית התלולה העיקרית. הפיתולים הם רק בזוית ממוצעת של עשרה אחוז ואילו שנים עשר אחוז ויותר מצפים לי בישורת האחרונה הארוכה והקשה. קטעי הצל המחייכים בפיתולי הצוק הוו אתנחתא מצננת. והנה אני לפני הישרות האחרונה. בדיוק שם עבר איתן ויוסי, "מה העניינים". "תחכו לי למעלה...". איתן אומר שהחמצן כבר לא הגיע  למוח. וכי היכן נחכה?!
אני ממשיך לדווש, הדופק עולה, הקצב יורד וממשיך. עוד דיווש, עוד אחד. דיווש רודף דיווש ואני כבר רחוק רחוק מתחתית המכתש. הגעתי למחסום בסיום העליה. הרמתי את המשכך חזרה למאה וארבעים, שיחררתי את הנעילה של המשכך הקדמי והתגלגלתי לקפה שחיכה לי בתחנת הדלק.

לא היה מי יודע קשה, כל אחד מאיתנו יכול, בקצב המתאים לו, לאט ומבוקר. להתראות בקצב הבא.