את הטיל התחלנו כמובן כבר בבוקר בפגישה משולשת סמוך למודיעין. הטענה מהירה של האופניים... ולאללה לדרך. נים לא נים, מנסה להשלים שעות שינה הגענו למקום הכבר כל כך מוכר - תחנת הדלק בשדה בוקר. אהלנים, מה נשמע, טוב לראות אותך היו תמריץ לצאת מהמכונית לבוקר צונן והכנת הרכיבה. כן חולצה קצרה, לא חולצה קצרה... מעיל רוח ויצאנו לדרך. מלאי מרץ גלשנו כתותחים במעלה צין אחרי הסבר מפורט מה מצפה לנו. אף אחד לא לקח את ההזהרות של אבי ממש ברצינות - טיול, אתם יודעים.

רכבנו ישר אל מעלה זיק. ככול שמתקרבים המעלה נראה מאיים יותר ואיתו הבדיחות הבנאליות - יאללה יוסי, "אתה עולה אתה זה בלי בעיה", "שטויות של בוקר". ואללה זה היה מפחיד השיפוע הזה. נכנסו לפודרה. צעד אחרי צעד, מטר אחרי מטר, עולים. לא נגמר. עולים. "הבטחת תבוא למדבר יהיה כיף", וזרק לי יהודה במבט מיוזע ומותש. עלינו - סוף סוף. אוי ואבוי. עוד עליה. עלינו. מקוששים את נשמתינו התיישבנו לארוחת בוקר על קצה הצוק עם נוף מרהיב. שוה כל סנטימטר של עליה. הקפה המהביל של מיכה שיפר את הנוף והכיף של הרגע.

המשכנו לעלות ולרדת בנוף קדום מוקסים של גלי המדבר. לולא קווי המתח היה נדמה שאנחנו על המאדים. עצרנו, שמאלה ויורדים לנחש צמא. נסיון כושל אבל מערות מרשימות. ההסברים של ביקמור על הסדר, המסיבות שהיו כאן וניסויי הפיצוץ העצימו את החוויה ואנחנו עולים. קשה אבל עולים חזרה לשביל.

ההמשך שייך לאותם טיולים שהולכים ברגל והאופניים לא בהכרח ציוד חובה. אבל הנוף, אך איזה נוף. שירה של הטבע - צוקים, מדרונות ופיתולים. לאחר הירידה אחרוחה מהירה עם סנדביץ באדיבותם של האוס. ואללה היה טעים מאוד! לא ידעתי שזה יהיה גורם המפתח בהמשך הדרך.

רוכבים לעבר מעלה צין. מתיש. עליה אורכה ארוכה. הגענו לסיבוב ימינה, נחים. התייעצות ומחליטים (מה זה מחליטים - בייק מור מחליט!) עולים בחזרה את מעלה צין. ואללה אני חייב לעלות. רוכבים. עולים יורדים והנה אנחנו בתחתית העליה. אני אחרון, עוצר, נח לרגע - משקה איזוטוני, סוגר את המשככים, מוריד כידון ועולה על האופניים. לאט לאט! הדופק עולה והקצב יורד. עולה ומתקרב להולכים האחרים. נו... מתי יעצור. אבל אני בשלי. ממשיך. יורד לאחד-אחד. דופק במאה אחוז - ממשיך. המהירות כל כך איטית שלא פעם הכידון סוטה. אבן קטנה שלא במקום ונופלים. אבל ממשיך. מגיע אל יוסי אר, שנותן לי דחיפה מאחורה ומילות עידוד. זה טוב. ברגע הזה בשיא הקושי כל מילה עוזרת. מגיע אל בנו, דחיפה וכל הכבוד. אני על הקצה וכל מילה מושכת עוד דיווש. הגעתי לישורת שבמעלה. קצת נשימה, הדופק טיפלה יורד וההילוכים עולים. העליה האחרונה - איזה זוית. חייב לעלות. שוב אני יורד לאחד אחד. ושוב במאה אחוז על הקצה. זהו הגעתי, עליתי את כל מעלה צין במכה אחת. פעם בחיים. זה שווה.

דהירה מהירה אחרי חלוקת חוויות קצרה והגענו לאוטו. טיול שלא ישכח במהרה. להתראות בכיף הבא.