דמיינו לכם אי בים התיכון, בגודל של כמדינת ישראל, עם החופים הלבנים הנקיים ביותר, בלי שקיות ניילון, פחיות וזפת, מים בצבע טורקיז בהם ניתן לראות דגים שוחים בעומק של שבעה-שמונה מטרים, אוויר נקי, נופים הרריים מדהימים בפראותם, אנשים מחוספסים ומסבירי פנים בצורה יוצאת דופן, כפרים קטנים דבוקים למדרונות, כבישים מתפתלים ללא סוף. והרי לכם סרדיניה, כמעט שמורת טבע אחרונה, האי השני בגודלו בים התיכון. לא נגועה, יוצאת דופן וכמעט לא מתויירת. קשה להאמין שעדיין יש מקום כזה ואפילו די קרוב.

מה שמיד תופש את תשומת הלב זהו השקט ששורה על האי. הרמוניה שקיימת בין הטבע, האקלים, הקצב ודרך החיים של האנשים, שגם המכוניות הדוהרות על הכביש האחד המהיר המחבר את הצפון לדרום אינן פוגעות בו. שכן לפתע, כמו משום מקום, יכול להופיע סרדו (רצוי כמובן להימנע מן המילה סרדין!) עבות שפם, רכוב על אתון כבירה ומקל מחוספס בידו ולעמוד באמצע הכביש, או עדר כבשים נהוג על ידי כלבים חמקמקים ומתרחקים מאדם. לוקח זמן לקלוט את הגיוון בנוף הים-תיכוני המוכר לנו, מהמראה הפראי של הרים ומדרונות קרחים, או מכוסי סבך שיחים אינסופי, עד דיונות החול הרכות ויערות עצי שעם במזרח האי.