"חם לא צריך ג`קטים", שריקה (ואללה יום אחד אני אגנוב לו את המשרוקית הזו), ומתחילים. עוצרים - הסבר וממשיכים לגלוש לעבר הכינרת.

השלולית הראשונה - האמיץ בראש וכולם ברכיבה אחריו. המזל שזה עוד לא מי יודע מה נספג ועדיין עביר. אבי מחליט כביש עד ואדי חמם. התלבטות פה התלבטות שם ... אבל כביש.

חשבתי להשאיר את התרמיל באוטובוס ולעלות פרייאר, אבל לא רציתי להיות יוצא דופן. כדורי BCAA עם מבט לגובה המתנשא מעבר לארבל ועולים על האופניים. זה מדבק - גם טלי בלעה תוספת של כדורים.

זהו מתחילים "שם המשחק הוא דופק וקצב" (מי ששמע). מתחילים לעלות. כביש, עדיין סביר, עדיין לא מורידים לקטן מקדימה. הממהרים עוברים. לי יש זמן. הגנו לשער, מורידים לקטן מקדימה, סוגרים משככים מורידים כידון ל- 120, ויאללה טוחנים.

דופק עולה. עולה. הקושי מתגבר, יורדים הילוכים. מגיעים לקטע הקשה. קצת מתחפרים. אבל עוד דיווש, עוד אחד, עוד קצת. מתיישר כמעה. באופק מישהו לוקח מנוחה. לנוח או לא לנוח. עושים את זה או נחים. יוסי מתקרב מאחורה, אני מאיט, מוריד דופק. מוריד עוד קצת. עוד עליה. הגענו לפרות ולחמור משמאל. החמור אומר לי "בוקר טוב יא אהבל". אבל אני בשלי. איך אומר טריפל "אתה כמו די ניין (d9)" טוחן לאט - לא יעזור. עולים. האמת, מעלה צין יותר קשה. כאן עוד איכשהו מורידים דופק פה ושם.

זהו שלושתנו טוחנים ביחד מאחור. עולים, מרחוק אני רואה את אבי ממשיך. לא פונה שמאלה. יופי, מוותרים על העליה השניה שהיא ברגל על בטוח וזמן מיותר. יוסי אומר לידי, "אנחנו מתאמצים לפחות עשרים וחמישה אחוז יותר" (מהרזים האלו). מתנשף. מגיע לשער. היכן הם? טריפל פותח את השער ואני בסערה של כיבוש ההר עולה - אך הסנדביץ של ניצה משהו. תודה גדעון. בכלל הגדעון הזה תותח חבל על הזמן.

משם ההמשך בכיף.  היה ממש כיף!