מתחילים מחולדה עם מברק הפקודה לשיחרור העיר הנצורה ירושלים השנה 1948 תאריך חודש אפריל
הכוח יצא מחולדה, חסם את כבישי הגישה וחיבל בדרכים הצדדיות ובאותו זמן חלק מהכוח יצא לתקוף את חולדה הערבית ואת הכפר דיר מוחיסין.
בחצות הלילה (5/6.4) נעה מחולדה שיירת נחשון הראשונה בת 60 כלי רכב וחולדה הערבית נכבשה ללא התנגדות.
האזור המערבי היה שקט יחסית עד גמר מבצע נחשון לעומת האזור המזרחי (הקסטל), שלבסוף נפל לאחר שמונת ימי קרב הקסטל שפתח את הכביש לתנועה.
למרות שעברו רק שלוש שיירות בשמונה ימי המבצע, מבצע זה הוגדר כהישג צבאי משום פריצת המצור על ירושלים והעברת היוזמה לידי כוחות המגן העבריים.
מבצעים נוספים שמטרתם הייתה לפנות את הדרך לירושלים ולסביבתה בוצעו לפרקים במהלך ארבעת השבועות הבאים.
שתי שיירות הראל, שכללו סך הכול כ-600 משאיות, העבירו לירושלים מטענים חיוניים של אספקה: מזון, תרופות, נשק ותחמושת ודלק, שאיפשרו את עמידת העיר בשבועות הבאים שבהם הייתה נתונה במצור.
מפת מרחב הלחימה של דרך בורמה
שלט במשלט 21 המציג את תוואי הדרך
שיירה בדרך בורמה ("כביש 7") בשנת 1948
אמבולנס נגרר על ידי טרקטור במעלה דרך בורמה בשנת 1948
לוחמים מעלים שקי קמח ב"דרך בורמה" בקטע שעדיין לא היה עביר לתנועת משאיות
דמויות תש"ח לצד דרך הגבורה
קטע מדרך בורמה (חופף ל
שביל ישראל) ליד היישוב בית מאיר
דרך בורמה הישראלית היא דרך עוקפת ששימשה כמעבר לכוחות צבא ישראלים ואספקה מאזור קיבוץ חולדה לירושלים.
דרך בורמה נסללה כדרך עפר במהלך מלחמת העצמאות מאחר שהכביש מהשפלה לירושלים נחסם בלטרון ובשער הגיא. הדרך נקראה על שם דרך בורמה ההיסטורית המקורית, שהייתה ציר אספקה בין בורמה לסין במלחמת סין-יפן השנייה.
דרך בורמה התחילה ממזרח לכפר דיר מוחיסין (היום מושב בקוע), שעל כביש מסמיה - לטרון (היום כביש 3) עברה סמוך לכפרים בית ג`יז ובית סוסין (היו ממוקמים צפונית לקיבוץ הראל). הדרך התפתלה ועלתה לרכס ממזרח לבית סוסין ואחר כך ירדה וחצתה את כביש הר-טוב - שער הגיא (היום כביש 38 מצומת שמשון לשער הגיא). שם עלתה לבית מחסיר (היום בית מאיר) ושמורת המסרק. משם המשיכה לסאריס (היום שורש ושואבה) שם התחברה לכביש לירושלים[1]. יש מקורות בהם נקראת הדרך בשם "דרך 7" או "כביש 7" (ראו תמונה) וזאת על שם חטיבה 7 שהייתה אחראית על מרחב הלחימה של
המצור על ירושלים
במהלך החלק הראשון של מלחמת העצמאות (מ-29 בנובמבר 1947 עד 15 במאי 1948) הצליחו הכוחות הערבים המקומיים להשתלט על גבעות שחלשו על כביש הגישה לירושלים מ"באב אל וואד" (שער הגיא) ועד הקסטל וירו על כלי רכב ישראלים שניסו לעבור בכביש, שהיה עורק התחבורה היחיד שקישר את ירושלים ומישור החוף. למעשה, הם הטילו מצור על היישוב היהודי בירושלים. השיירות לירושלים שהכילו נשק ומזון ספגו אבדות כבדות, ובמקרים רבים אף לא הצליחו להגיע ליעדן. במהלך מבצעי נחשון, הראל ומכבי נתפסו הכפרים הערביים בתווך שבין שער הגיא וירושלים והדרך נפתחה לכל ארכה. תחנת המשטרה בלטרון הייתה תפוסה בתקופה זו על ידי כוחות בריטיים.
אור ל-15 במאי 1948 נטשו הבריטים את תחנת המשטרה בלטרון וזו נתפסה על ידי כוחות פלמ"ח הראל, לאחר שהועברה שיירת אספקה נסוגו כוחות הפלמ"ח ושבו ועלו למשטרה בלילה הבא. אולם בליל ה-18 במאי נתפסה המשטרה על ידי כוחות הלגיון, שפלשו מירדן. מנקודה זו ואילך נכשלו כל נסיונות הצד הישראלי לתפיסת הנקודה השולטת על הציר לירושלים.
הצורך ההולך וגובר באספקה חדשה של ציוד לחימה ומזון בחלקים היהודים של ירושלים החלישו מאוד את החזית היהודית בעיר, והיה חשש גדול שירושלים כולה תיפול לידי הלגיון הירדני. "פקק לטרון" מנע אפשרות להעביר ציוד ונשק לעיר ונוצר צורך דחוף בדרך נסתרת עוקפת.
פריצת דרך בורמה
ב-21 במאי 1948 הוחלט על מציאת דרך עוקפת נסתרת.
לא ברור מי מצא את קטע המעבר שדרכו תיסלל לימים דרך בורמה, הגרסה הרווחת מספרת על שלושה לוחמי הגדוד השישי של חטיבת פלמ"ח-הראל, אריה טפר, יאיר מונדלק ושלמה בן שלום ששהו בקיבוץ קריית ענבים והיו חייבים לרדת לשפלה. בליל ה-21 במאי הם ניווטו בדרך מסאריס (שורש) ועד חולדה, הם עשו זאת ברגל ובחשיכה וכך לא התגלו על ידי שוכני הכפרים שבדרך (כלומר בית ג`יז ובית סוסין כיוון שבית מחסיר ודיר מוחסיין, כבר נכבשו במבצעים קודמים). בינתיים, ב-25 במאי התרחשה התבוסה הגדולה במבצע בן נון א`, לכיבוש לטרון. כלקח מפעולה כושלת זו הוחלט לכבוש את הכפרים בית ג`יז ובית סוסין, פעולה שהסתיימה בהצלחה ב-26 במאי. כך נפתחה אפשרות לעבור בדרך מקרית ענבים ועד חולדה באמצעות ג`יפים.
בלילה שבין ה-29 במאי וה-30 במאי יצאו 11 חברי פלמ"ח וביניהם שלמה שמיר מפקד חטיבה 7, שהיה מהנדס במקצועו, וסיירי הפלמ"ח עמוס חורב וגבריאל רפפורט ("גברוש") בג`יפ מכיוון חולדה במטרה לבדוק אם ניתן להגיע עד אחרי שער הגיא בתוואי היוצא מדיר מוחסיין והאם ניתן להרחיבו עבור תנועת משאיות. ג`יפ שני יצא לסיור מקריית ענבים, ללא תיאום מראש, ובו אליהו סלע (המכונה "רעננה"), קצין המבצעים של הראל. להפתעתם הרבה נפגשו שני צוותי הפלמ"ח כאשר אלו שהגיעו ממערב נמצאים בתחילת עליה גדולה ואילו אלו שבאו ממזרח נמצאים בסופה. למעשה, 8 ק"מ (ארבעה ק"מ לכל כיוון, כלומר ממערב: מדיר מוחסיין ועד העלייה וממזרח: מבית מחסיר ועד העלייה) מתוך 10 הק"מ של הדרך היו עבירים ללא קושי מיוחד עבור ג`יפים. הבעיה הייתה לגשר על קטע העלייה של שני ק"מ.
בינתיים, על מנת לא לאבד זמן, נשלחה שיירת ג`יפים נושאי קמח ותחמושת מתל אביב ומולה יצאו משאיות ריקות מירושלים. כלי הרכב הגיעו עד להיכן שיכלו ובפער ביניהם סחבו סבלים את האספקה על גבם, צינור שהותקן במקביל שימש להעברת דלק, שהורק לתוך הצינור בצד אחד והתקבל בצידו האחר. בכך הוקל מיידית מצב ירושלים הנצורה. אחר כך אורגנו שיירות ממחנה ביל"ו ליד כפר ביל"ו ומשם כשהן נושאות בעיקר מצרכי מזון היו מגיעות עד לאותו מקום שאותו צריך היה לעבור ברגל שם היו מעמיסים הכל על גבם של סבלים, חלק מן הסבלים הגיעו עם המשאיות מנמל תל אביב. במשך שמונה ימים הועברה אספקה, שכללה מצרכי מזון ודלק על ידי סבלים, פרדות וגמלים כשבמקביל מתבצעות העבודות ההנדסיות לפריצה ולסלילת הדרך[2].
לאחר גילוי המעבר החלו חיל המהנדסים[3] ועובדים מסולל בונה להכשיר את הדרך, בגלל מחסור בציוד חפרו אף בידיים חשופות. חלק ממאמצי הפריצה נעשו באמצעות חומרי נפץ, דבר שגרר הפגזות ארטילריות לעבר הפורצים וחייב את הכוחות הישראלים לאבטח את העבודות. בעבודות הפריצה והסלילה נעשה גם שימוש בציוד מכני הנדסי דוגמת דחפורים ומדחסים כדי להכשיר את הדרך במהירות המרבית. בשלב הראשון הדרך הייתה עדיין קשה למעבר והתבצעה בעזרת כלי רכב מתאימים, אך בהמשך המלחמה שופצה הדרך. על העלייה הונחו רשתות כדי לאפשר מעבר משאיות והיו משאיות שנדחפו באמצעות טרקטור בעליה.
השימוש בדרך
שיירת המשאיות הראשונה עברה בדרך ב-10 ביוני 1948 ובכך למעשה ביטלה את חשיבותו של "פקק לטרון" ושיחררה את ירושלים מהמצור. יממה לאחר מכן נכנסה לתוקפה ההפוגה הראשונה. לפי ההסכם נמנעו פעולות סלילה של דרכים חדשות וכמו כן נאסרה הובלת תחמושת לירושלים. ב-14 ביוני אישר האו"ם את קיומה של דרך בורמה. אולם נציגי האו"ם לא ידעו שהדרך אינה מגיעה רק עד שער הגיא אלא עוקפת את שער הגיא וממשיכה עד בית מחסיר. לפיכך, התאפשרה הובלת מזון דרך נקודת הביקורת של האו"ם בשער הגיא ללא מפריע והובלת תחמושת נעשתה בדרך שעקפה את שער הגיא והתחברה אל הכביש הראשי בבית מחסיר.
באוקטובר 1948 נכבש הרכס שמדרום לדרך בורמה, במבצע ההר, דבר שאיפשר את סלילת "כביש הגבורה" (בתואי כביש 44 מצומת נחשון לצומת שמשון וכביש 38 עד שער הגיא), דרך זו שימשה ככביש הראשי לירושלים עד 1967.
למעשה שימשה דרך בורמה באופן פעיל כחצי שנה בלבד, אך היא הצילה את העיר ירושלים וחסכה הקזת דם בנסיונות החוזרים ונשנים לכיבוש לטרון.
שם הדרך
חטיבת הראל קראה לדרך "דרך הראל" או "דרך הגברושים" (על שם גבריאל רפפורט שפיקד על פעולת הפריצה של הדרך). חטיבה שבע ביקשה לקרוא לה "דרך שבע" על שם החטיבה ולכבודו של שלמה שמיר, המח"ט שגילה אותה (לשיטתם). שם נוסף היה "דרך הג`יפים". אולם העיתונאי קנת בילבי נתן לה את הכינוי "דרך בורמה", על שם הדרך שנפרצה במזרח אסיה בתקופת מלחמת העולם השנייה בידי צבאות ארצות הברית ובריטניה, שעקפה את האזור שבשליטת היפנים, ושימשה להעברת אספקה לצבא סין.
דרך בורמה, הציר המרכזי של פארק יצחק רבין, היתה במלחמת העצמאות קנה הנשימה של ירושלים הנצורה. כאן, בין גיאיות נחבאים, עברו השיירות לבירה - מסלול טיול רכוב, הכולל תצפיות, מעיינות, נקודות מורשת ונופי יער.
דרך בורמה, הציר המרכזי של פארק יצחק רבין, היתה במלחמת העצמאות קנה הנשימה של ירושלים הנצורה. כאן, בין גיאיות נחבאים, עברו השיירות לבירה, כשהן נושאות אספקה ותחמושת לתושבים הנצורים. תוואי הדרך מתחיל באזור מושב בקוע, חוצה את גבעות שפלת יהודה ועולה בתלילות בהרי יהודה אל בית מאיר. הדרך נבנתה כדי לעקוף את לטרון, אזור שהיה בשליטת הצבא הירדני, ונקראה "דרך בורמה" על שם דרך הררית קשה שנסללה במלחמת העולם השנייה על ידי כוחות בנות הברית במזרח הרחוק, כחלופה לדרך הראשית, שהיתה בידי היפנים.
דרך בורמה נמצאת בלבו של חבל ארץ טובל ביערות, ולאורכה יש חניונים ונקודות תצפית מרהיבות. נתיב הנסיעה הוכשר לנסיעת כלי רכב פרטיים, והוא מלווה בשלטי הסבר ובחצי הכוונה. לאורך הדרך ניצבים דגמים של משוריינים וכלי רכב שנעו בדרך במלחמת העצמאות. סיור לאורך דרך בורמה חושף לעיני המטיילים נופים יפהפיים ואתרים הקשורים במערכה על בירת ישראל בימי מלחמת העצמאות.
פריצת הדרך: הימים היו ימי מלחמת העצמאות וירושלים הבירה הייתה נצורה. שלושה פלמ"חניקים מלוחמי חטיבת "הראל" זכו בחופשה והחליטו לרדת לתל אביב. הם נעו בלילה במורדות הגבעות ובערוצים הנחבאים מעיני חיילי הלגיון הירדני, ולבסוף הגיעו לחולדה. התגלית הזאת שלהם נוצלה מיד לשליחת תגבורת רגלית של 150 לוחמים מחטיבת "הראל" ומיחידת הסיור של גדוד 52. ב- 29 במאי 1948 הוחלט לבדוק האם הדרך עבירה גם לג`יפים.
בערבו של אותו יום יצא ג`יפ והתקדם בדרך הקשה במשך שלוש שעות עד שפגש באזור בית סוסין בג`יפ אחר, שבא ממזרח ובו נסעו אנשי החטיבה שהגיעו מירושלים. עתה היה ברור כי נפתח פתח במצור שהיה פרוס על ירושלים. בליל 1 ביוני עברו חמישה ג`יפים בפעם הראשונה בדרך, והלוחמים הצטיידו בכלי עבודה שבעזרתם עקרו סלעים ויישרו מהמורות. בשעות הבוקר הגיעו הג`יפים אל הכביש הראשי.
בעקבות ההצלחה שיפרו אנשי ההנדסה של חטיבה 7 את הנתיב, וזרם האספקה לירושלים גדל מדי לילה. לוחמי החטיבה אבטחו את המשלטים שמצפון לדרך, וכך ניתן היה לנוע בחופשיות רבה בתוואי החדש. בכל זאת, התוואי הקשה למעבר אילץ את כוחותינו להיעזר בג`יפים, בפרדות ובגמלים. כך אי אפשר היה לספק מזון לכל תושבי ירושלים, ומצבם הלך והחמיר.
ב-5 ביוני, לאחר הנחת רשתות ברזל ("שפאלות") על הדרך, שופרה העבירות במורד מעלה התאנים התלול. שלושה ימים לאחר מכן החלו עבודות פילוס בקטע סלעי של 500 מטר ("הסרפנטינות"), שהושלמו תוך כדי חילופי ירי והפגזות מצד הלגיון הירדני. הדרך נפתחה לשימוש בלילה שבין 10 ו- 11 ביוני 1948.
תוואי דרך בורמה מתאים לטיול לכל המשפחה. הנסיעה היא בכל סוגי הרכב ומשלבת ביקור באתרים והליכות קצרות ברגל. נקודת התחלה - מצפה הראל שאליו מגיעים מכביש 44 (צומת נחשון - צומת שמשון), נקודת סיום - במצפור שער הגיא. לאורך המסלול, שאורכו כ-16 ק"מ, יש שלטי הסבר ושפע של חניוני פיקניק, וכן מתקני משחק לילדים, שבחלקם הותאמו גם לאנשים עם מגבלות תנועה.
נקודת המוצא המומלצת לסיור בדרך בורמה היא מצפה הראל. המגדל שבמקום שימש בעבר מקום תצפית לאיתור שרפות יער, והטיפוס עליו אסור בהחלט! במקום יש חניון פיקניק, שירותים, ובסמוך אורחן באוהל בדווי. בקרבת המצפה הציבה קק"ל דגם (תבליט) "ממעוף הציפור" הממחיש את דרך בורמה ואתריה.
פונים אל המשך הדרך הפונה מזרחה (ימינה) והמסומנת באדום ויורדת לתחנה הבאה - עין סוסין. משמאל רכס של נקודת גובה 314, שעליה מוצבים פסלי לוחמים. חולפים על פניהם ואפשר גם לעצור ולקרוא את שלטי ההסבר. המעיין שימש בעבר את הכפר בית סוסין, שנכבש ב-28 במאי 1948. במקום זה נפגשו בלילה שבין 29 ו-30 במאי שני הג`יפים הראשונים של חטיבת "הראל", שיצאו זה לקראת זה כדי לבדוק את עבירותה של הדרך למעבר רכב.
כאן למעשה מתחיל הסיפור של הדרך. כדאי לרדת מהמכונית ולהתרשם מהמקום, ולנוח בצל עצי הדקל והאקליפטוס הגדולים בחניון של הקק"ל. אפשר להעיף מבט על בית השאיבה וקו השילוח, על המבנה וצינורות המים (יש במקום שלטי הסבר). במרכז החניון נישא עץ אקליפטוס גבוה ועתיק שגזעו מזכיר רגל של דינוזאור - הביטו בעצמכם - האמנם?!
ממשיכים בנסיעה ישר (מזרחה) עם הדרך הראשית לאורך קילומטר ומגיעים אל מעלה התאנים. עצי תאנה שתולים משני צדי מעלה זה, שלפני השלמת דרך בורמה לתנועת משאיות הועברה בו האספקה. במעלה שהיה משובש מאוד, עברו ג`יפים, בהמות משא ומאות סבלים מתנדבים, וכשהגיעו לצדו השני הועמסה האספקה על משאיות שהגיעו מירושלים. חלק מהקטע התלול נסלל לאחרונה באספלט. בנקודה זו מוצבים פסלי ג`יפים ומשאיות העשויים ברזל.
דרך בורמה ממשיכה מזרחה (ישר בסימון האדום) ומגיעה למורד תלול שאינו מומלץ לנסיעת רכב, הידועה בשם הסרפנטינות. מומלץ לטייל באזור ברגל. אפשר להוריד את אלה שרוצים לטייל, ואת הרכב נוהגים לנקודת הסיום של הקטע. הרכב ינוע כ-400 מטר עד לצומת דרכי עפר שממנו יורדת דרך נוחה. ממשיכים עוד כ-700 מטר בדרך בורמה עד לקצה התחתון של הסרפנטינות, ושם אוספים את היורדים ברגל. בנקודה זו אפשר לראות קטע מצינור מים המוצב כאן כאנדרטה לקו השילוח. צינור זה החליף את קו המים הראשי לעיר, לאחר שהירדנים פוצצו את תחנת השאיבה בלטרון (12 באוגוסט 1948). הצינור הונח במהירות רבה והמים זרמו בו יום אחד לאחר הפיצוץ בלטרון.
לאחר שאוספים לרכב את ההולכים ברגל, נוסעים כ-400 מטר בחזרה לצומת, וממשיכים בסימון האדום של דרך בורמה לנקודה תצפית בחניון החרוב שממנו רואים את שמורת המסרק. למבקשים מנוחה בצל עץ החרוב יש שם שולחנות לפיקניק.
נקודתנו הבאה היא עין חילה - מעיין קטן הנובע בצד הדרך ובו חניון לפיקניק. כאן נפגשה דרך בורמה עם דרך האיילות - נתיב עוקף לטרון שקדם לדרך בורמה ובו נסעו בעיקר משורייני חטיבת "גבעתי", שכונו אז "איילות". במקום ניצבים ספסלי עץ על פלגי מים, ולמי שמבקש להתרגע למשמע פכפוך מי המעיין - זה המקום.
דרך בורמה ממשיכה מכאן בסימון האדום ומגיעה לעין מסילה, מעיין מדופן באבנים שיוצרות צורת באר. ממולו, חניון נופש פעיל שנקרא חניון המשוריין ובו שולחנות פיקניק, ברזי מים ומתקני משחק לילדים: מגלשות, נדנדות, ארגז חול וכדומה.
ממשיכים אל מצפור שער הגיא, שם גם נסיים את סיורנו זה. ניסע בדרך כ-400 מטר עד לחצר ובה חוות לולים מבוקרים. נעקוף אותה ממערב, משמאל, ועל פי השילוט נעלה במתינות למצפור, בדרך עפר שאורכה כ-250 מטר. שיא הרכס (חרבת חתולה) נתפס על ידי לוחמי "פלמ"ח-הראל" קודם להפוגה הראשונה, אך המצפור אינו בשיא הרכס שמדרום לנו. הוא ממוקם מעט צפונה על סוללת עפר שמע"ץ שפכה כאן במהלך סלילת כביש עוקף צומת שער הגיא קודם למלחמת ששת הימים.
מהמצפור שקרן קיימת החלה לפתחו בשנת 1998 יש תצפית מרהיבה ולא שגרתית על פתחת שער הגיא ומשלטיו, וכן שילוט על סיפור הקרבות שהתנהלו באזור, אתר הנצחה לגדוד החמישי (גדוד "שער הגיא") חטיבת "פלמ"ח-הראל" ואתר הנצחה לחללים מעולי ארצות הברית וקנדה. יורדים חזרה מהמצפור בדרך עד לכביש שער הגיא-בית שמש (כביש 38).
מסיימים את הטיול במצפה שער הגיא, אולם למבקשים להמשיך בקטע ההררי של דרך בורמה, בדרך הג`יפים, ניתן לחצות את כביש שער הגיא- צומת שמשון (כביש 38) ולהגיע לתחילת הדרך, באנדרטת מח"ל. הדרך תלולה ומטפסת אל בית מחסיר (בית מאיר של היום), שם מסתיימת דרך בורמה. קטע זה מתאים יותר לרכבי שטח.